Do you trust Me?

היום במרחב תנועה מתוק, בסיום המפגש, התעגלנו והתבקשנו לשים כוונת לב,

וביקשתי להיות רכה אל עצמי יותר, לקבל את עצמי כמו שאני, לאפשר לעצמי את מה שאני זקוקה לו, להסכים להרגיש את כל כולי, לאהוב אותי קצת יותר כל יום.

זו הייתה בקשת ליבי, התרגשתי ממנה מאוד..הרגשתי אותה בכל ליבי וגופי..מן שמחה מהולה בשללוה כזו,

וכן ברור שאני וצה יותר חמלה בחיי וזה מה שישנה את חיי, נשמע מוזר נכון?

אבל ממש ממש הרגשתי איך החיים שלי התחילו להשתנות מאז שהתחלתי לתרגל מחשבות חיוביות כלפי עצמי,

מנטרות של לואיז היי מושמעות אצלי כשאני פותחת את הבוקר ועד שאני סוגרת את הלילה.

זה מזכיר לי את המהות של האהבה העצמית ואת המקומות בהם אני שוכחת כמה זה חשוב, לברור מחשבות ובעיקר מחשבות על עצמי אל עצמי.

שמתי לב כמה אני חסרת סבלנות כשקשה לי וכואב לי ואני מוצפת,

בא לי שזה כבר יעבור, יש לי דחף לברוח מזה, לעשן משהו, למסך משהו.

שמתי לב שאני מבקרת ושופטת את עצמי הרבה יותר ממה שחשבתי שאני עושה.

שמתי לב שאני הרבה נכנעת לפחדים שלי,

שהמחשבות שולטות בי ולא אני בהם,

שהפוקוס שלי מפוזר,

שהעבר מכתיב את ההווה שלי.

ולאט לאט, זה התחיל להשתנות, צעד צעד, תרגול יומיומי,

התבוננות רבה יותר, הכלה רבה יותר, הקשבה רבה יותר, חיבוק עצמי, נישוק עצמי, פינוק עצמי, חיזוק עצמי.

לאט לאט אני מרגישה שאני זו שבוחרת מחשבות.

שאני מצליחה להפריד בין מחשבות של עבר לבין מחשבות שבא לי לחשוב.

התהליך הזה הביא אותי לתובנה שעליי לשחרר אחיזה מהרצון שקיים בי להגשמה מסוימת, זה סבבה לרצות, זה אף רצוי לתת מקום לרצון וללכת שבי אחריו כי זהו המצפן הנשמתי שלנו אבל יש לנו נטיה להיאחז במחשבה שאנו יודעים את הדרך למימוש הרצון הזה וכשזה לא קורה אז זה מביא תסכול ועוד שלל רגשות. למדתי שאם אני רוצה שמשהו יקרה, עליי לבקש ואז לשחרר, להגיד תודה וכך קורה ויאללה ביי, נתראה בעתיד.

ולהמשיך הלאה בחיי. להנות מהם. ממה שכן אפשרי.

והחיים מפתיעים. ממש. בהגזמה.

אני אנחנו המאסטרים של המחשבות שלנו,

ואנחנו היוצרים מציאות של עצמנו,

וכל מה שנותר זה להיות בטראסט.

לזכור שהכל כבר יקרה,

לשחרר את איך,

ולדעת שהבריאה היא מופלאה והחיים הם יכולים להיות מדהימים,

וככל שנסכים להכיל את עצמנו כולל כל הכאוס וכל העונג של החיים,

ככה חווית החיים שלנו תהיה עשירה ובעיקר חיה.

מניפסטינג שכזה.