חיים באיזון זה כבר פאסה The end of a Balance

אני מרגישה שהאדמה האישית שלי ולא רק שלי עוברת שינוי.

הצורך בבטחון, בקירות מוחשיים, בלשמור על עצמי בפני...הופכים ממשהו מוחשי חיצוני למשהו פנימי חסר תבנית.

מאז ההתעוררות הרוחנית שלי, מודעות ערה שהתגלתה עבורי על העולם הנסתר, האנרגטי,

חוויתי מסע מסיבי סביב תחושת הבטחון.

מאז שבעצם התעוררתי לרוח,

התעוררתי גם לרגש, לאדמה, לאש ומים בתוכי.

התחלתי לחוות תסמיני פוסט טראומה, חרדה, דיכאון, שמחה ואנרגטיות קיצונית ועוד.

התחלתי להרגיש הכל בגוף שלי, לפגוש שיקופים כואבים מאוד מהם ברחתי או התנתקתי רגשית כמנגנון הגנה.

לא היה לי את הקיבולת, ניסיון, כלים והבנה לאיך להתמודד עם כל קשת הרגשות שהתחלתי להרגיש וזה היה מסע מטלטל עד מאוד.

שם החל מסע המודעות לרגשות שלי, לחיים בגוף אנושי כיישות נשמתית.

לקח לי כ 5 שנים לרדת חזרה לקרקע ולמצוא "איזון".

האיזון הזה שבעצם מתבהר לי היום כבחירה בעצמי.

כהסכמה להרגיש אותי,

לשמוע את הסיפור של עצמי,

ולגלות חמלה ואהבה עצמית כלפי החוסר שלמות שלי.

אני מבינה יותר ויותר שהעולם הופך מלהיות מרובע ותבניתי,

למשהו יותר עגול ולא לניארי, אולי הוא תמיד היה כזה ואני רק עכשיו חווה את זה בגוף.

אחרי שהסכמתי לשחרר היאחזות במבנים מחוצה לי, כמו מסגרות מבטיחות בטחון, רווחה ואהבה,

ומצאתי את אותו הבטחון בתוכי, בעזרת העבודה הרגשית הזו שאני עושה,

היכולת להיות מודעת לתהליך שעובר בתוכי והסכמה לתת לו מקום,

באים והולכים כמו גלים בים,

הם אלה שנותנים לי תחושת בטחון בתוכי,

שלא משנה מה יקרה בעולם,

אני יודעת לשלוט על החוויה הרגשית שלי,

ולא היא בי, כמו שהיה כמעט רוב חיי.

וככל שאני מעמיקה במסע הזה של מודעות ואחריות אישית,

אני מבינה שהשאיפה לאיזון היא לא רלוונטית,

כי היא מייצגת את אותה הסקאלה הלניארית והניגודית של או הכל או כלום,

ואנחנו לא שם.

אנחנו יוצרים היום עולם בעל מבניות מותאמת אישית שמאפשרת לנו לחיות את החיים שלנו בביטוי מלא ואותנטיות בדיוק כמו שאנחנו.

ללא שיפוט, בושה ותקשורת עצמית אלימה.

פחד שהופך למצפן ובחירה בעצמי. אהבה עצמית.

רגשות שהופכים לתפילה. תקווה. אמון.

בעולם החדש הזה, תמיד יש סימן שאלה, מה אני מרגישה עכשיו? מה נכון לי? באיזה קצב זה נכון לי?

עם מי זה נכון לי? כמה? למה? מה הסיפור שלי מספר? האם יש סיפור חדש שאני יכולה לבחור?

אני בהקשבה.

אני מאיטה את הקצב.

אני יודעת שהעולם הפנימי שלי, המחשבות שלי יוצרים רגשות, כימיה של גוף וזו יוצרת חוויה וזה יוצר מציאות,

אותה אני חיה.

אחשוב מחשבות של חוסר,

ככה המציאות שלי תראה.

וההפך.

אחשוב מחשבות של אמון בעולם, גברים, נשים, עבודה...ככה גם אחווה את העולם.

ולכן זה בכלל לא שאלה של איזון יותר,

אלא בחירה נקודתית בעצמי ומה נכון לי על המפה של האינסוף האפשרי.

זה שאלה של עד כמה אני נוכחת עכשיו במה שקורה לי.

עד כמה אני איתי.

וככל שאני בקצב איתי,

אני חווה את עצמי דרך הגוף באופן מלא יותר,

כזה שמאפשר לי לחוות את החיים במלואו הפוטנציאל שלהם ובסוף להגיד,

וואי תודה על החיים האלה, תודה שאני חיה,

כמה אתם מדהימים,

הכאוס והעונג,

יחד.