הכאוס והדרמה של אנשים רגישים

לפני מספר ימים, ישבתי בחלל משרדים סגור, ללא חלונות, צפוף ובו כ10 אנשים שרובם מדברים, זה אחר זה או אף ביחד.

אחרי כמה שעות כאלה יחד, ניסיון לצייר כהסחת דעת מהמתרחש, רצון להשאר ולהיות לצד אתגר ורגישות גבוהה לקולות, צפיפות, אנרגיה שונה ומשתה, טונים עולים ויורדים..הגעתי לקצה.

הגעתי לקצה של הכלה של סיטואציה והתחתי להרגש סימני מצוקה.

הרגשתי אי נוחות בגוף, חוסר סבלנות ומחשבות שאומרות לי, צאי מפה.

לא הבנתי את מטרת הישיבה את חוסר הסדר והכאוס ששרר בחדר.

ניסיתי לבקש עזרה מהמנחה אך ניכר כי מתחת לחיוך על פניה והסבר לא ברור גם היא הרגישה מצוקה וחוסר אונים.

לקחתי כמה נשימות והגוף שלי החל לארוז את דבריי בקצב שהיה ברור כי משהו הולך להתרחש.

הרגשתי כבר את המים בתוכי רותחים ובועות ואדים החלו לעלות למי למוח.

קומי וצאי עכשיו!

"את לא צריכה לפגוע בעצמך יותר"

"אני לא מסכימה לזה יותר".

הסתובבתי למנחה הודעתי לה בפנים כועסות ואטומות כי אני הולכת כי אני לא יכולה לסבול את זה יותר.

פניה קפאו. הרגשתי את הפחד על פניה.הבלבול והחוסר אונים.

יצאתי בלי להגיד מילה,

כמו רוח שהגיעה משום מקום והעיפה אותי משם כעלה נידף בסערה.

איך שיצאתי,

עלה בי עצב שיצאתי ככה, בדרמטיות, בלי להגיד מילה לצוות.

פחדתי שזה יחווה כמשהו פוגעני ואלים כלפיהם ובטח לא התכוונתי לכך.

לשמחתי, חברת צוות יצאה ותפסה אותי רגע לפני שאני יוצאת.

זה אפשר לי רגע לחזור לגוף ולקחת את ההזדמנות הזו ולחזור פנימה,

לשתף ולהסביר את האתגר שחוויתי.

וכך עשיתי.

שיתפתי באתגר שלי, בכאב, בקושי.

הייתי הכי חשופה ופגיעה,

הבאתי כעס ועצב על קושי להשתלב.

והפעם לא האשמתי אותי שמשהו לא בסדר בי.

גם לא האשמתי אותם

פשוט ביקשתי להראות ולהשמע.

זה היה רגע מיוחד ומשמעותי עבורי.

רגע שבו אני לא שותקת.

רגע שאני מרגישה חלק ומבינה שלכולנו צרכים שונים ושמותר לי לבקש התאמה לצרכיי.

אז אני רגישה ולפעמים כשאני במצוקה ,זה נראה דרמטי אבל רק כי זה מרגיש דרמטי בתוכי.

אני לומדת להעלות את הרגשות האלה למודעות בזמן שאני חווה אותם ולהשתמש במידע שלהם באופן שלא דורש דרמטיות וכאוס..זה דורש תרגול של להיות בגוף, הכלה של הרגש והסכמה לפגוש בו ובמידע שהוא מביא, סיפור, ולזכור בו זמנית, שזה רק סיפור ויש לי בחירה וחופש ואני בטוחה.

#החזקתמרחבאישי

#רגשותמודעים

#ריפוירגשי