אני מאשימה, אותך!

בא לי לצעוק את זה ברגעים של תסכול, אתם אשמים שעכשיו קשה לי.

קחו אחריות. תבקשו סליחה. תכירו במה שעשיתם.

אני כועסת על הורי שהיו לא היו. ועדיין, הם מתנהגים, אותם, בדיוק כמו שידעו פעם.

וכל מפגש איתם מזכיר שוב ושוב, למה אני, מי שאני היום.

ואחרי ההקדמה המתוקה, אני גם מוצאת בתוכי מקום עם מלא אהבה, שמחה וחמלה.

מרחב שיש בו הודיה על כך שאני, אני, עם כל האתגרים, כל הקשיים.

ואני יכולה לדרוש הצטערות אבל אין לי באמת שום כוונה ואמונה שזה יעזור לי לרפא את ליבי.

אני מקבלת את העובדה שהם מה שהם כמו שאני רוצה לקבל אותי, כמו שאני

ושום סליחה לא תחזיר את הגלגל אחורה,

והאמת היא שאין שום סיבה להחזיר אותו,

כי אז אני..לא אני...ויש סיבה שאני..אני? הלא כך.

אז הנה אני,

מתוקה ורגישה, מרגישה הכל, מוצפת בקלות, חווה את החיים בוויסות חושית גבוהה, נעזרת בתנועה בשביל לחזור לגוף ולעשות אינטגרציה לכל החושים והרגשות שמגיעות כגלים ביפ במפגש עם העולם, בני האדם.

ומביא את האמת שלי, זו שמספרת על מי שאני, זו שעליה אני מודה ברגעים שמצליחה לחזור לנשימה עמוקה וסדירה.

תודה.

אז לדרוש הצטערות זה לא הקטע שלי.

לא מאמינה בזה בעליל.

מה כן?

בוחרת לדבר ולשתף.

לא ממקום של קורבן ומסכן, שכועס ומרגיש פגוע

אלא ממקום שמודה וגם מודה, על שאני אני,

ומספר שאני מרגישה עצב כשאמא לא מרוצה מקצב חיי,

כשעולה כעס, כשאבא עושה פנים מאוכזבות, ממי שאני.

אני משתפת שאני מרגישה עצובה שאני לא מוצאת דרך לחיות את החיים בנחת,

שאני מפחדת מלהתחיל קשרים חדשים,

פרויקטים חדשים, שינויים ומצבים שאותי כולאים,

וזה עושה לי חרדה בגוף וחוסר ביטחון לחיות בעולם.

אני לא מאשימה,

אני מאפשרת להם להכיר בי,

כמו שאני,

בלי שאני שופטת אותי או אותם,

בלי להשליך את הפצעים שלהם על עצמי,

בלי לבקר, לי לכעוס, שאני, אני,

לא משתלבת בחברה המודרנית בגלל איך שאני.

אני רק אוהבת אותי,

בדרכי,

מחבקת,

חומלת,

מזכירה שאני כמו שאני,

מספיק ויותר,

לא יותר מדי,

לא פחות מדי,

בדיוק במידה,

בדיו בקצב,

בדיוק ביעד,

לא אבודה.

הנני,

אהיה אשר אהיה.