אינטימיות כדרך חיים.

אני משערת שהכמיהה שלי לאינטימיות וקרבה נולדה אי שם, יומיים אחרי לידה, כשניתקו אותי מאמא והעבירו לאינקובטר, בלי שאפגוש את אמי במשך כמה שבועות הבאים, רק צוות אחיות מתחלף סביב השעון.

מעבר לחווית נטישה שלמדתי בגיל יומיים, משהו בהקשרות שלי נדפק שם באותם ימים. המנגנון של קשר בריא, תחושת ביטחון בעולם יצא מהאיזון ומאז אני מחפשת קרבה בכל מפגש.

במציאות של היום, אם אינך בקשר זוגי, המעט קשר פיזי שיש לנו עם העולם זה לחיצת יד או חיבוק מנומס, אולי טפיחה על השכם.קשר פיזי, זה שמקרקע ונותן תחושת ביטחון בעולם. עבורי, חיבוק יכול להיות מאוד מרפא ומחזק את מערכת העצבית שלי..ולא תמיד זה נגיש.

מעבר לאינטימיות של מגע ( לא מיני) יש גם אינטימיות רגשית וגם שם אנחנו לוקים בחסר. פשוט כי לא לימדו אותנו לדבר בשפת הרגשות, אולי ההפך, לימדו אותנו להתנתק מהם.

ולכן אנחנו דורות שלא יודעים לדבר באופן מקרב כי אנחנו בעצמנו רחוקים מעצמנו.

מזל שנולדנו בעידן הזה, העידן החדש זה בו אנחנו לומדים שוב ללכת ולתקשר באופן כנה, אינטימי עם עצמנו ואז עם הסביבה שלנו, אנחנו עושים תהליכי ריפוי רגשיים, אנחנו עוצרים רגע ונותנים שם לחוויה, מסכימים להרגיש, לעיתים אף מצליחים לשמוע את הסיפור ומרחיקי לכת אף לומדים לא להזדהות עם הסיפור, מה שמאוד משחרר ומקליל את חווית החיים.

לפני כמה ימים נפגשתי עם חבר ישן, אהבה גדולה, קשר עמוק וחזק.

הלב שלי ביקש סגירת מעגל אבל פחד להכנס למצבים רגשיים כי ידע שזה יכול להוביל לפיצוץ.

המפגש הלך שלוו ורגוע. סגרתי מעגל. אבל יצאתי משם בתחושה מוזרה. לא הרגשתי כלום.

היינו קרובים פיזית, הגופים שלנו מכירים אחד את השני אבל הלב, כל כך רחוק, הקשר הרגיש כל כך מרוחק.

חשבתי על זה שבאתי כנראה מנותקת רגשית מראש כטקטיקה להצלחת המפגש כאילו כל הצלחת המפגש עכשיו תלויה על הכתפיים שלי. מה שלא הבנתי שאם אני אתנתק מרגשות לא נעימים, אני אתנתק גם מרגשות נעימים. מתחושת קרבה, מאינטימיות אמיתית שמגיעה מתחושת שייכות, הקשרות בריאה.

וזה העלה אצלי הרבה עצב. הריק הזה. כאילו נזכרתי בתחושה הזו של מרחק שאותה למדתי יומיים אחרי לידתי.

ריחוק אינטימי, זה תחושת אבדון, ריקנות, צער ופחד.

תמיד פחדתי מניתוק, עכשיו אני מבינה את עצמי אפילו יותר טוב.

אבל ניתוק לא שווה נטישה.

ולמדתי שניתוק הוא יכול להיות גם בריא.

תהליך טבעי שילד לומד, להתנתק מההורה ולהיות עצמאי.

פשוט חוויתי את זה כנראה מוקדם מדי ובפתאומיות רבה מדי.

והיום אני לומדת מחדש שלהתנתק, להתרחק זה בריא לשני הצדדים.

ומרחק אולי מרגיש מכווץ אבל הוא נושא מתנה של קרבה לעצמנו ברגע שמפסיקים להילחם איתו.

הכמיהה הזו שלי לקרבה ואינטימיות הביאה אותי לרקוד קונטאקט, לגעת עמוק ברגשות של עצמי ושל אחרים, ללמוד לתקשר רגשות, ללמוד להרגיש, ללמוד להתמיר כאב רגשי לעונג רגשי, ליצור מרחבים שמאפשרים אינטימיות רגשית ופיזית.

מיום ליום אני מבינה את זה יותר ויותר,

שזה המסע ריפוי שלי וגם המתנה שלי לעולם.

חוזרת ממפגש קונטאקט מתוק,

הו אלוהימה תודה,

פשוט תודה שאפשר לחוות ריפוי בעזרת תנועה והסכמה להרגיש,

אפשר להרגיש קרבה ושייכות,

גם בלי להכיר ולדעת שמות,

זה פשוט פלא הבריאה.