הקשרות חרדתית במערכות יחסים

ש לי קטע כזה במערכות יחסים, כל כמה זמן אני מגיעה לנקודת אל חזור, עוצרת הכל ועושה חישוב מסלול מחדש.

פעם הייתי שופטת את עצמי על זה ומרגישה בושה על יצירת דרמה.

היום אני מבינה שזה מנגון בריא שבסהכ מבקש לכייל את המערכת בכך שהיא תהיה טובה אליי.

בתחילת קשר אנחנו נכנסים לאיזה מצב עיוורון, אדבר בשם עצמי, אני עושה אידיאליזציה לצד השני, סוגרת עיניים על דגלים אדומים ומתפשרת על הערכים, עקרונות וצרכים. לפעמים במודע ולפעמים לא.

וכל כמה זמן, כל עוד הקשר ממשיך, אני מתחילה לראות בבהירות מה לא עובד לי. זה מגיע דרך הרגשות שאני חווה, הרבה פעמים אם לגמרי נטשתי את עצמי אז זה כבר דרך מחלה או כאב בגוף.

דרמה כלשהי שמגיעה כי כבר אין בררה, התעוורתי לחלוטין.

ואז, אני מגיעה לשיא ההכלה שלה ושם הכל מתפוצץ לי בפנים.

אני מגיעה למצבים האלה כשזה נוגע בקרבה. כשההקשרות שלי מתחילה להתביית על הצד השני ובחוסר איזון, כי חי בתוכי פחד מנטישה ולכן כל המערכת שלי מכוונת ללפף את הצד השני במהירות רבה ולהחזיק חזק.

מערכת ההשרדות הזו מוכנה לשלם כל מחיר, רק להשאר בקשר..וככה אני מוצאת את עצמי בעיוורון.

זה בעצם דפוס שלמדתי להכיר בי וכיום, בגלל המודעות שלי אליו אני עושה את צעדיי להביא את עצמי לידי איזון ולא לאבד את עצמי לגמרי, אלא לשמור על הסנטר שלי ועל הנפרדות שלי בתוך האחדות הזו. הנוזליות שלי הופכת למשהו מוצק. אני בפנים עמוק עמוק אבל יודעת שהדלת קרובה והפעם, מותר לי להשתמש בה ליציאת חירום עוד לפני שמגיעה הדרמה הגדולה.

יצרתי את המרחב דרך הגוף, התחייבתי בקולי קולות כאן, לעשות מפגש דו חודשי עד סוף מאי. וכך עשיתי, בעצם 2 מפגשים התקיימו בהצלחה.

כשהגיע הזמן למפגש השלישי, כבר הרגשתי את הדרמה מתחילה לבעבע בתוכי. מישהו אמר משהו. זה לא מרגיש כמו שחשבתי שזה יהיה.

אני מתחילה לקבל בהירות. אני מרגישה כעס ועצב הם מספרים לי שמשהו בייעוד של המרחב לא עובד איך שתכננתי.

אני עוצרת הכל. מבטלת את המפגש, תודה לגשם שעשה את הביטול לקליל.

ואני עושה תהליך רגשי פנימי.

אני מרגישה את הילדה הקטנה בתוכי קוראת לי ואני מודיעה לה: "היי, אני שומעת אותך ואני מבטיחה לך שאני באה למצוא אותך. חכי לי!

אין צורך בדרמה או חולי, אני בדרך".

אני שואלת את עצמי מספר שאלות בודדות:

מה אני מרגישה? כעס/עצב/פחד?

אני מסבירה לעצמי למה אני מרגישה את הרגשות האלה?

ואז אני שואלת של מי הרגשות האלה באמת? איזה חלק בתוכי מהילדות למד להרגיש אותם לראשונה?

ואני מוצאת אותה, את הילדה הקטנה הזו שהלכה לאיבוד בגן חיות, מרגישה אבודה ולבד בעולם הענק הזה.

אני לא אכניס אתכם לסיפורים עצמם זה לא רלוונטי כרגע, מה שחשוב שתבינו זה שכל רגש תקוע שלא עוזב אותנו הוא קריאה של חלק מתוכנו למצוא את השקט הפנימי שלו ולשחרר אותנו מדפוסים שכיום כבר לא מועילים לנו, במקרה שלי, אני יוצרת חוסר בהירות ומסר לא ברור, כי בתוכי אני אבודה ואני יוצרת לעצמי חוויות שבהם אני מרגישה אבודה, כמו שהרגשתי לקראת המרחב השלישי.

הבנתי שאני צריכה לדייק את המסר. להביא יותר בהירות למה שאני עושה ובעיקר להסכים לעצמי להיות בהירה, להביא את מה שבאמת באתי להביא ולא ללכת סחור סחור בלנסות להסביר את זה דרך המיינד.

פגשתי באמת הכואבת, שאני מפחדת להביא את העומק הרגשי שלי וגם לבקש מאחרים שיביאו את העומק הרגשי שלהם.

האמת הזו האירה את עיני שבלי זה, המרחב חסר משמעות ולא ממש את הקונטקסט שלו והופך את החוויה למנטלית, קלילה, מהנה ונעימה שזה אחלה אולי למרחב חברתי כלשהו, אבל עבורי זה נוגד את כל הרעיון של המפגש.

אני מובילה את המרחב לתהליך רגשי פנימי, זו המתנה שלי לעולם,

לכוון אנשים לעשות סדר וארגון בתוכם, ברגשות, אמונות ותודעה.

אני מכוונת אנשים לבהירות פנימית, הדבר הזה שהיה חסר לי כל השנים.

אם המילים נגעו בך,

ובא לך לחקור עוד,

מזמינה אותך לסשן 1/1 או להגיע למרחב דרך הגוף הקרוב.

הפסקת אש נעימה לכולנו ❤

#הקשרותחרדתית

#התקשרותחרדתית

#מערכותיחסים

#חרדתנטישה